סקר של מרכז אקורד בקרב הנוער הישראלי שפורסם כאן לאחרונה, מצא ש-51% מבני הנוער היהודים חשים שנאה כלפי ערבים, ו-33% מבני הנוער הערבים חשים שנאה כלפי יהודים. נשמע כמו סוף העולם וקץ התקוות. אם הנוער, שהוא העתיד שלנו, מרגיש כך, אז אין יותר סיכוי, נכון?
זה לא באמת ככה. כשבאמצע המשבר הביטחוני, ההומניטרי, הדמוקרטי והחברתי הנורא ביותר שידעה המדינה, כשהעולם סביב בני הנוער כל כך חסר ביטחון ומאיים, אפשר היה לצפות שהנתונים יהיו הרבה יותר חמורים. קשה לפעמים לשים לב לזה, אבל החברה הישראלית, היהודית והערבית, מראה חוסן יוצא דופן בכך שלא הידרדרה לאלימות בין יהודים וערבים בתוך ישראל אחרי 7 באוקטובר.
עוד עלה בסקר הזה, ששני שלישים מהנוער היהודי והערבי מעוניינים בשיפור היחסים בין הקבוצות, אבל רק 30 אחוזים מהנוער היהודי ו-46 אחוזים מהנוער הערבי מאמינים שהשיפור אפשרי. הפער בין הרצוי לבין מה שהם מאמינים שיכול לקרות, הוא בדיוק חלון ההזדמנויות שלנו.
הסמן הראשון והברור ביותר לנטייה של כל ישראלי, בכל גיל, לעבר ערכי דמוקרטיה ושוויון, הוא עמדתו כלפי אנשי החברה הנוספת שחיה לצדו, יהודית או ערבית. לכן, אם נחנך נוער לשוויון דרך השסע העמוק ביותר בחברה הישראלית, השסע בין יהודים לערבים, נפתח בהם גם תודעה דמוקרטית ושוויונית גם ביחס לנושאים אחרים, וגם את היכולת לעמוד במתח הקשה של חיים כאזרחים יהודים או ערבים כאן, במציאות של כיבוש ומלחמה קיצונית ומבעיתה.
משום כך חשוב לדבר על מה הילדים צריכים כדי לקבל חינוך משמעותי לחברה משותפת בישראל. התשובה היא לא רק שיעורי אזרחות בבתי הספר כי אי אפשר להטיל את האחריות כולה על המורים בלבד. ישנם שלושה עקרונות חינוכיים בסיסיים שאמורים לתמוך בחינוך כמו זה שאנחנו מבקשים לקיים פה בזמן מלחמה:
דוגמה הורית: עולם המבוגרים בישראל כמעט וקרס מבחינת הנוער היום. בחברה היהודית הורים רבים נמצאים במילואים, והורים בחברה הערבית מלמדים את ילדיהם לא לדבר ולא להביע דעה כדי לא להסתבך. תחושות פחד ואימה מוצדקות מועברות לילדים, ואין כמעט גבולות לשפה ולאמירות שהם שומעים מאיתנו. הם רואים שאין שגרה, שההורים נמצאים במאבק, והם קולטים את זה.
נורמות חברתיות: עם כל הכבוד לחופש הביטוי, טאבו בנושאים מסוימים וגבולות שיח הם דבר חשוב בזירה הציבורית. בני הנוער שמים לב כשמבוגרים שאמורים להיות הוגנים ומהוגנים – שוטרים בכירים, חברי כנסת, שרים וראשי ממשלה – אומרים אמירות גזעניות ומלאות שנאה. בישראל של השנים האחרונות, וביתר שאת מאז 7 באוקטובר, אין טאבו. שר יכול לקרוא להשמדת ילדים, ראש ממשלה יכול לדבר בשפה אלימה נגד אזרחים שלא תומכים בו ולגדף משפחות דואבות. אבל אז, במוסר כפול, אנחנו אומרים לילדים ולנוער: לכם אסור להיות גזענים. רק לשרים ולראשי ממשלות מותר.
העקרון השלישי הוא מרחב הטעות הבטוח: אין חינוך בלי מרחב בטוח, שבו מותר לילד או לנערה לטעות, להבין שניתן לברר עם הצד השני לעומק את כוונתו לפני שזורקים האשמות. אלה יכולות שצריך לתרגל בגיל הנעורים. נערים ונערות מפוחדים שלא מעזים להגיד את דעתם, או שמפחדים להראות חמלה אנושית כדי לא להיתפס כבוגדים, לא מסוגלים להבין את עצמם ולפתח סט ערכים ועמדות משלהם.
לכן אנחנו חייבים לעסוק במערכת החינוך ולהשפיע על המדיניות שלה, אבל גם לעסוק בחינוך עצמו, במסגרות הפורמליות שנותנות פתח לארגוני חברה אזרחית וגם בחינוך הבלתי-פורמלי. צריך לתת למורים ומורות, מחנכות ומדריכות כלים לחינוך לשוויון ודמוקרטיה. צריך לגעת בשטח באופן עקבי ובלתי אמצעי. צריך להיות הורים ואזרחים מודעים. אין דרכים עוקפות, אין קיצורי דרך.
מעבר לגדר, הימין המתנחלי השקיע רבות במוסדות החינוך שלו ושלנו, בעיקר בהשתלטות על תקציבי החינוך הממלכתי המיועדים לכלל אזרחי ישראל, בזמן שאנחנו התרחקנו מהעבודה בשטח והתמקדנו בעבודה על השיח הציבורי, על קמפיינים, על עיצוב מדיניות. אבל עכשיו אנחנו חייבים לעבוד בתנועת מלקחיים: לחנך בשטח ולהיות בתוך המערכת. לעבוד עם בתי ספר ומחנכים, ליצור סביבה שמכירה במצב המלחמה והאימה שבו אנו נמצאים אבל נותנת לנוער מקום לטעות ולתהות. וגם לשכנע מפלגות מרכז ושמאל שראוי להילחם על משרד החינוך בלהט דומה לפחות לזה של מפלגות ימין דתיות שעד היום הבינו את חשיבותו בעיצוב המדינה.
אם יותר משני שלישים מבני הנוער בישראל רוצים לשפר את היחסים בין יהודים וערבים, זה אומר שהם מכירים בכך שזו מדינה שבה יחיו תמיד יהודים וערבים יחד. אם רבים מהם לא מאמינים שהדבר הזה יכול לקרות, זה אומר שהם נושאים עיניים אלינו המבוגרים ואומרים לנו, שאם הבאנו אותם למצב הזה, אם גידלנו אותם לתוך סיוט המלחמה, האלימות והפשע, כדאי מאוד שניתן להם את הכלים להוציא את עצמם מזה.
המאמר בעיתון הארץ – כאן.
